מה עובר עליהם בתקופה החשובה והמעצבת הזאת בחיים שלהם? ומהו התפקיד החדש של הורים למתבגרים?
כמה מילים על השינויים של הילדים שלנו בגיל ההתבגרות
זה מתחיל בשינויים פיזיולוגיים שהילדים שלנו עוברים בטווח זמן קצר יחסית, זה יכול להתחיל כבר בגילאי בית ספר יסודי 9, 10 ולפעמים גם קודם:
הסממן הראשון הוא הפרשה מואצת של הורמונים גבריים/נשיים במוח, תהליך של הבשלה מינית שבעקבותיו הדחף המיני עולה ודחף התוקפנות.
הסימנים החיצוניים הם גדילה פיזית מואצת בגוף: עצמות השלד מתעבות ומתארכות, שרירים מתעבים, שיער בבית השחי ובמקומות מביכים נוספים, מיתרי הקול מתארכים ומשנים את הקול לקול עמוק יותר (מכיוון שזהו תהליך אז החמודים שלנו "זוכים" לפעמים לקולות מוזרים שיוצאים להם מהפה בדיוק ברגעים קריטיים כמו בטקס בר/בת מצווה)
תקופה של חוסר פרופורציות בגוף שיכול לגרום לחוסר קואורדינציה (לעיתים, זזים באופן מרושל, כאילו לא נזהרים, מפילים חפצים, נופלים) קושי במציאת ביגוד הולם דווקא בזמן הקריטי שבו הדימוי גוף והחיצוניות כל כך חשובים להם, (הביגוד בחנויות לילדים כבר לא כל כך מתאים, וגם לא בחנויות למבוגרים). וכל אלה משפיעים באופן ישיר על הערך העצמי של המתבגר/ת, תחושה מבלבלת ומאוד מלחיצה עבורם.
בעקבות השינויים הפיזיים, גם מבנה המוח משתנה ומביא איתו שינויים קוגנטיביים:
המוח גדל ומתפתח, ומביא לשינויים גם בדרך החשיבה, אם ילדים צעירים חושבים במושגים של שחור ולבן, מותר ואסור – עולם ברור, מסודר ופשוט, עכשיו מתאפשרת חשיבה מופשטת, חשיבה מורכבת יותר, חשיבה על היקום, המוות, והחיים בכלל. כבר לא הכל כל כך ברור ופשוט, פתאום יש גם אפורים, זה לא רק אמת ושקר – יש גם שקרים לבנים. אמא ואבא שהיו עד עכשיו "כל יכולים" – פתאום הם בכלל לא מושלמים, מתפתחת חשיבה ביקורתית שמופנת גם כלפינו ההורים, ובלי טיפת רגישות. כל ההתפתחות הקוגנטיבית הזאת עלולה לגרום לחוסר בטחון ובלבול גדול בעולם שהיה עד כה יציב ובטוח עבורם.
גם שינויים רגשיים לא פוסחים על המתבגרים שלנו: הקצנה של רגשות עקב כמות ההורמונים בגוף וחוסר נסיון בוויסות הרגש. זה מגיע בצורה של צעקות, כעס גדול, עצבים, ופתאום רגיעה כאילו כלום לא קרה – וכל זה בפרקי זמן קצרים ולא הגיוניים. תחושה קשה של "סוף העולם" מכל דבר קטן, עיסוק רב במראה החיצוני המשתנה וחוסר פרופורציה למה שחשוב באמת ("יו יצא לי חצ'קון")
במקביל לכל אלה גדלה והולכת תחושה של מסוגלות – סוג של עצמאות שלא היתה קודם בתוספת "מפתיעה" של חוסר נסיון.
גם הסביבה דורשת יותר: ההורים (אתה כבר גדול), בית הספר – חטיבה, עומס אובייקטיבי בלימודים, לחץ חברתי – כל אלה הם אלמנטים נוספים המשפיעים על הלחץ הטבעי הקיים.
אחד התפקידים של המתבגר/ת בשלב הזה הוא – גיבוש זהות
כלומר בסוף תהליך ההתבגרות הילד/ה אמורים לגבש לעצמו/ה זהות – אישיות ייחודית.
כדי להבין מי אני ומה אני, המתבגר/ת בודקים עצמם בסיטואציות שונות שלא תמיד עולות בקנה אחד עם הדעות המגובשות שלנו ההורים.
פתאום יכולים להגיע עם גחמה לעגיל בגבה, או קעקוע מזעזע, תסרוקת הזוייה או לבוש שלא קשור לכלום. נדמה שלא הפנימו כלום ממה שלימדנו אותם עד כה.
המטרה: להיות שונה, יחיד ומיוחד – להיות "אני" נפרד!
ואז יש אותנו ההורים
בתוך כל הדרמה הזאת יש כמובן אותנו ההורים – והדרמה הפרטית שלנו איתם: הצעקות הכעסים, הריבים המתמשכים, הויכוחים הקולניים, דאגה גדולה וחוסר ההבנה לחוסר ההבנה שלהם.
אז זהו, שזה גם חלק מהתהליך: עצם המרד הגדול, עצם האנטגוניזם למה ומי שאנחנו מייצגים עבורם, זו עוד דרך של המתבגרים שלנו לבדוק מי הם ומה הם, זה חלק מתהליך גדול שחשוב שיעברו עם עצמם בשלב הזה.
המרד שאנו חווים משרת אותם בכך שמתוכו הם אמורים להצמיח את האישיות הנפרדת שלהם, ביחס לכל הערכים שגדלו עליהם. זה שהם בועטים עכשיו, לא אומר בהכרח שהם יבעטו לנצח. זה אומר שהם בתהליך של בדיקה. נסו להזכר בתהליך הזה של עצמכם. יכול להיות שהמרד נראה אחרת מבחינת אופן התקשורת עם ההורים, אבל לרוב התחושות דומות, הרצון העז של המתבגר/ת לעשות את הדברים בדרך שלו/ה, הצורך העז בלנסות לבד, ותחושה קשה שאף אחד בכל העולם הזה לא מבין מה עובר עלי.
אז מה באמת התפקיד שלנו ההורים בתהליך המרשים הזה של הילדים שלנו?
מה חשוב שנעשה ומה כדאי שלא נעשה:
השינויים המשמעותיים שהילדים עוברים בפן הפיזי, הנפשי והקוגנטיבי, מדהימים אותנו… אבל בעיקר מדהימים את עצמם. לא תמיד הם יכולים להכיל את כל השינויים, הרגשות הקיצוניים והתגובות הלא פרופורציונליות של עצמם, הם זקוקים שאנחנו נהיה שם בשבילם! רגועים, יציבים ובטוחים בעצמנו. הם זקוקים לנו כעוגן בטוח, כנמל להתרחק ולשוט ממנו אבל גם לחזור אליו, לבדוק, להתנסות, ולחזור הביתה ולבחון גם את התגובות שלנו. ועל כן הנוכחות שלנו חשובה, חשובה מאוד! חובה עלינו להגיד את דעתנו, לא כדאי לכפות (ככל הנראה זה לא יעזור ואף יחמיר את המצב).
עלינו לבחור בקפידה על מה אנחנו עומדים ולא מוותרים, מתי אנחנו אומרים את דעתנו הברורה ונותנים להם להתנסות לבד, ובמה אנחנו כלל לא מתערבים.
אז למרות שנראה לנו הרבה פעמים, שהם היו רוצים להיות לבד, שנעזוב אותם בשקט, כדאי לזכור שהם הכי צריכים אותנו עכשיו! שנהיה רגועים, בטוחים ושלווים כאשר הם עוברים את הסערה הזאת… זכרו, זו תקופה והיא חשובה!
ואפשר גם לנסות להנות יחד איתם… הם בדרך כלל מפתיעים… גם לטובה!
אורלי פירסון – NLP Master ליווי רגשי והנחיית הורים לילדים צעירים ומתבגרים
להדרכת הורים: 052-5550445
יש לכם מה להוסיף?